כשהלכתי לחדש את תעודת בן הזוג שלי, אמרו לי במחלקת ענייני אנשי הזאב: "תעודת בן הזוג שלך היא זיוף. אין לנו שום רישום שלך." בהיתי בפקידה, לא מאמינה למה שאני שומעת. "אבל סם ואני נרשמנו לפני חמש שנים. זה בלתי אפשרי. אפשר בבקשה לבדוק שוב?" הפקידה נתנה בי מבט ואז בדקה שוב את התיקים. "מצאנו את הרישום של אלפא סם. אבל בת הזוג הרשומה… זו לא את." קולי רעד. "אז מי בת הזוג החוקית של סם?" הפקידה לא היססה. "לילי." אחזתי בגב הכיסא, אצבעותיי הלבינו, רק כדי להישאר עומדת. עד שהפקידה אמרה את השם הזה, עדיין החזקתי בתקווה. אולי זו טעות משרדית. אולי בלבול. אבל מכל האנשים, דווקא לילי, חברת הילדות של סם. ופתאום הכול התחיל להסתדר. בחמש שנים שבהן הייתי בת הזוג של סם, הוא מעולם לא סימן אותי. עשינו רק טקס זיווג — בלי תעודה, בלי קשר חוקי. ויתרתי על הכול בשביל הטקס ההוא, שפכתי לתוכו את כל תקוותיי ואהבתי, בהאמיני שאני שלו, רק כדי לגלות שהתעודה הייתה מזויפת. חמש השנים שחשבתי שהן שלי — האושר שלנו — היו כולן שקר, שנרקם ונשמר בזכות מראית עין. אם שום דבר מזה לא היה באמת שלי, אז נשאר לי רק דבר אחד לעשות. לעזוב.