האהבה הראשונה של בעלי מילדות אובחנה במחלה סופנית. כדי למלא את משאלותיה האחרונות ולאפשר לה לחוות את חמימות המשפחה, בעלי, אהרון טרנר, נתן לה את השרשרת שלי. הוא אפילו הרשה לה לאמץ את יום ההולדת שלי. אפילו הבן שלנו התחיל לקרוא לה "אמא" ביחידות. הוא אמר לי, "כרישל, סילביה גוססת. פשוט תיכנעי לה, בסדר?" בכל פעם שביקשתי ממנו להקדיש לי ולו מעט זמן וחיבה, הבן שלנו, לוקאס, מיהר לדבר בשמם. "אמא, לא תמיד לימדת אותי להיות נדיבה? סילביה גוססת. למה את תמיד מקשה עליה?" עם הזמן, הפסקתי לבקש דבר בכלל. ואז לילה אחד, שמעתי את הבן שלי מדבר עם אביו אחרי שחזרו מבית החולים. "סילביה כל כך עדינה ומלאת חן. הלוואי שאמא הייתה יכולה להיות יותר כמוה." אהרון צחק והעביר את ידו בחיבה על שיערו של הבן שלנו. "אמא שלך אולי קצת קפדנית, אבל הכל לטובתך. מכיוון שאתה כל כך אוהב את סילביה, מה דעתך שנאפשר לה להיות הסנדקית שלך?" אז אפילו הילד שהבאתי לעולם תוך סיכון חיי לא אהב אותי. הנמכתי את מבטי, סגרתי בשקט את דלת חדר השינה, והעמידתי פנים שכל זה לא קרה. מכיוון ששניהם היו מלאים בחרטה כזו, אעזוב בשקט ואתן להם את מה שרצו.