יום לפני החתונה, ארוסי אלכסנדר נפטר בתאונה טרגית. כולם הניחו שאשקע באבל. אבל לא הזלתי אף דמעה, ולא איבדתי את העשתונות. חמש שנים חלפו. במלון יוקרה במנהטן, הוא — שמת כביכול — "קם לתחייה". ולא רק זה: הוא מתגרה בפומבי באחותי החורגת מרג'ורי. באמצע אולם המסיבה, הוא הצמיד אותה לחצי ספה כשהוא חשוף ממותניים ומעלה, פרש את רגליה ודחף בעוצמה. גניחותיה הצווחות הדהדו בחלל, ושפע אמצעי המניעה הפזורים על הרצפה העידו על עוצמת המעשה. כשהבחין בי, במקום לעצור, הוא דחף אותה חזק עוד יותר וחייך חיוך של ניצחון. "היית הארוסה שלי, נכון? חיכית חמש שנים? איזו דבקות, זה מגעיל. אבל בתור פילגש אני יכול להשאיר אותך. שני-רביעי-שישי מרג'ורי, שלישי-חמישי-שבת את. תודי לי." חייכתי ואמרתי: "אולי טעית באדם?" אלכסנדר לא יודע. באותו יום, רגע לפני התאונה, קיבלתי "סרטון מסוים". הוא לא יודע שבחמש השנים שבהן הם התהוללו באירופה, אני כבר נישאתי ויש לי בת בת ארבע. ושהוא לא יודע שבעלי הוא "דודו" — השליט האמיתי של משפחת קרטר.