כשהאש לכדה את הבת שלי ואת הכלב מילדותו, בעלי הכבאי בחר להציל קודם את הכלב. הוא הקשיב לדמעות של קלואי, לא לזעקות של הבת בת השלוש שלנו שקראה לאבא. ראיתי את היד הקטנה של לילי נעלמת בלהבות. מאוחר יותר, קלואי לחשה, "תפסיקי להיאבק — הוא לעולם לא יאמין לך." היא צדקה. עד שהמשטרה התקשרה לגבי תעודת הפטירה של לילי. עד שהוא שמע אותה במקרה צוחקת: "אני הצתתי את השריפה ההיא. נעלתי את דלת הילדה. עכשיו איתן שלי." האמת הגיעה מאוחר מדי. יש בחירות ששורפות הכל עד היסוד.