בריאן ולוגן היו תאומים מבני־החיה מזן הזאב, שאותם הצלתי יחד עם בת־הדודה שלי איזבלה מסחר החיות המחתרתי. באותם ימים שתינו עמדנו שם והבטנו בגורי הזאב המזוהמים הקטנים האלה, ובלי שהיינו צריכות לומר יותר מדי, כל אחת מאיתנו החליטה לאמץ אחד. אני לקחתי את בריאן. איזבלה לקחה את לוגן. שלוש־עשרה שנים חלפו כהרף עין. כל אותו זמן האמנתי שאפילו אם בריאן לא מחבב אותי, הוא לפחות ירגיש הכרת תודה על שהצלתי את חייו. האשליה הזו התנפצה ביום שבו שמעתי אותו בטעות מדבר עם בני־חיה אחרים. מישהו שאל: ״אמה כל כך טובה אליך. למה אתה תמיד כל כך קר אליה?״ בריאן פלט צחוק קצר ומזלזל. ״מי ביקש ממנה להיות טובה אליי?״ ״טוב לך ואתה אפילו לא מבין.״ ״טוב? אז כנראה שאני צריך להודות לאמה כראוי. אם היא לא הייתה לוקחת אותי קודם, אני הייתי זה שעם איזבלה עכשיו.״ קול נוסף הצטרף: ״הגיוני, בסך הכול. לעומת איזבלה, קפטנית המעודדות, אמה היא פשוט… לא משהו מיוחד.״ כאב עמום התפשט לי בחזה. באותו רגע, כל רגש שטיפחתי כלפי בריאן במשך השנים נעלם בדממה.