אנימה של רגע, לילה מאוחר, חלל סגור, דיכוי כוח — כל פרק לוקח אישה מ"עוד אפשר לברוח" עד "היא מבקשת בעצמה". ברכבת ירוקה, לין שיאו-ג'ואו בת השמונה-עשרה בדיוק מובלת על ידי כרטיסן אל תא צר בתואנה של שדרוג לקרון שינה; ברגע שנר יום ההולדת כובה, אובדן הבתולים והשקיעה מושלמים באותו לילה. המנהלת ביי טינג-לאן, שנקלעה לפשיטת רגל, נדחקת אל חדר ישיבות על ידי עובדים תובעי שכר; המשקפיים והתסרוקת מתפרקים אחד לאחד, והפיצוי הבשרי הופך ל"בונוס מיוחד". בכנסייה נידחת, נזירה נקשרת אל המזבח, ובשם הטהרה מחוללים בה תורות, בעוד הכומר קשור מן הצד ובוכה. הסטודנטית בת העשרים צ'ן וויי-וויי עוצרת טרמפ בלילה, ובתחנת מנוחה מוקפת בנהגים מבוגרים; מהקריאה "אבא" ועד לחדר השירותים, שם היא נחדרת עד שאינה יכולה לעמוד יציב. האישה ההרה שׂ'ו צ'יאן-לינג שותה בתחנת אוטובוס משקה מסומם, מתעוררת באולפן צילום, וחלבה ונוזליה מצולמים לפריים, בעוד בעלה ועוברה משמשים כדי לאלץ אותה לפשק רגליים. רכבת, חדר ישיבות, מזבח, תחנת מנוחה, אולפן צילום. חמישה לילות בלתי קשורים, סוף אחד: הזעקות אינן נפסקות, אך הגוף נכנע ראשון.