רוח התקופה נשבה על קירות הטיט וחבלי הכביסה, אך חוקי הבית נשברו קודם. "היא אחותה של אשתי" — כשהמשפט הזה נאמר, האוויר כבר שינה את טעמו. המציאות האכזרית דחקה את האדם לפינה, והייאוש הפך את המוסר לזול. בעיניה של האחות היה היסוס, וגם ויתור שמבצבץ ועולה לאט; בשתיקתו של הגיס הסתתרה המחשבה להשתלט עוד. "אושרו של איש עם שתי נשים" מעולם לא היה ברכה, אלא רשת של תאווה שמהדקת את שתי האחיות יחד. בפרק הזה, הגבול בין ויתור עצמי לבין התמסרות יזומה נמחק לאט לאט על ידי המציאות. אחרי שהערפל מתפזר, נשארת רק שקיעה עירומה יותר.