בשנת ג'ינגקאנג השנייה, נפלה עיר הבירה ביאנג'ינג. ביום שבו פרצו חיילי ג'ין את החומות, נפגשו בפעם האחרונה זה בזרועות זה, בתוך דם ואש, בן משפחת המלוכה לבית ז'או, ז'או צ'נגאן, והמשרתת בארמון, שן צ'ינגחה. הוא הבטיח לה חיים אחרים, אך היא רק אמרה: "המפגש בינינו הוא כבר מזל גדול." באותו לילה מצא ז'או צ'נגאן את מותו בין המוני הלוחמים, ועד נשימתו האחרונה קרא בשמה. שן צ'ינגחה נלקחה בשבי צפונה, ושם, בתוך בושה והמתנה ארוכות, שמרה במשך עשרים ושבע שנים על הבטחה שאיש לא ענה לה. היא חיכתה מנעוריה עד לשיבה, מחומות הארמון עד לשממות שמעבר לגבול, ותמיד האמינה שהוא יקים מחדש את הממלכה ויבוא לקחת אותה. עד לרגע האחרון של חייה עוד הביטה דרומה ושאלה בלחש: "צ'נגאן... עוד לא בא?" זהו סיפור על תקופה של תוהו, על המתנה ועל חוסר תקווה. יש שמתו באותו לילה, ויש שחיכו כל חייהם לפגישה מחודשת שלעולם לא תגיע. החיים הם רק שלושים אלף יום, והמפגש בינינו הוא כבר מזל גדול.