על רקע שנות התשעים, מסופר סיפורם המחמם של שני דורות שתמכו זה בזה בתוך חיי היומיום הפשוטים והקטנים, גדלו יחד ולבסוף קצרו אהבת משפחה, חברות ואהבה. בעבר הרחוק, ברחוב שיאוג'י, חיו אותם אנשים שאנו זוכרים; העיירה הקטנה בצפון קיבלה את השלג הראשון של שנת 1994, ובאותה שנה טאן שין וחבריה הגיעו גם הם לגיל שמונה-עשרה. אך המספר היפה והממהר הזה לא עורר בהם תשומת לב רבה; דווקא חתונתה של חברתם הבכורה צ'ן צ'ן גרמה לילדים לחוש במעומעם משהו — אותה חבורה יציבה בת יותר מעשר שנים, החל מרגע עזיבתו של הראשון שבהם, כולם עתידים להתפזר אל עבר חייהם שלהם. הם עומדים עליזים ומלאי חיים מול שערי גיל שמונה-עשרה והעולם, משתוקקים לנסות, לצמוח בפראות, לרוץ, לפרוץ, לגדל כנפיים ולעוף גבוה יותר ויותר — אך אינם מבינים שלגדול זה כמו להזדקן: הדבר היחיד בעולם הזה שאין צורך למהר בו.