בשנות ה-70, בעיירה קטנה על שפת הים, חי האדון דו, אב למשפחה, עם ארבע בנותיו. הבת הבכורה נישאה רחוק מהבית; השנייה, מיי-לאן, נישאה לחקלאי חֶה דֶה-יוֹאוּ, שעבד בסדנת השירותים של המפעל וחרת חותמות; השלישית, מיי-שיה, נישאה בניגוד לרצון אביה לג'יאנג האן-פינג, נער עירוני ששימש כמורה מחליף בבית הספר של המפעל. רק הרביעית, מיי-ג'ואן, העקשנית, נותרה בבית ממתינה לנישואין. הסיבה המרכזית לכך שהאדון דו התקשה למצוא מנוחה הייתה שבמשך כל חייו הוליד ארבע בנות, וגם בנותיו ילדו בנות — אף לא בן אחד. מיי-ג'ואן הייתה תקוותו היחידה של האדון דו; הרי גם בן של בת נחשב לנכד! חֶה דֶה-יוֹאוּ, שחישב את חשבונותיו, הציג למיי-ג'ואן את גֶ'נְג מָאן-דוֹאוּ, שעבד במטבח של המפעל ואפה לחמניות מאודות. השניים החלו בתחילה בתחושה של דחייה הדדית, אך בהמשך קיבלו זה את זו, נישאו והולידו בן בשם יִי-מִינְג, והאדון דו נפטר בשלווה. גֶ'נְג מָאן-דוֹאוּ, חֶה דֶה-יוֹאוּ וג'יאנג האן-פינג — שלושה גיסים ושלוש משפחות שנבדלו זה מזה לחלוטין במוצאם, באופיים, בהשכלתם ובמלאכתם, בטעמם ובתחביביהם — ליוו זה את זה ברוח ובגשם במשך רוב חייהם. במרדף אחר האושר הפכו לאחים קרובים יותר מאחים מלידה — אחים מנישואין.