בשנת 1940, צ'וֹאוּ דְזְה-גָאנְג, צעירה פרוגרסיבית מהאוניברסיטה הצבאית והפוליטית של יאן-אן, קיבלה לפתע מינוי מהמרכז להקים את בית הילדים של יאן-אן. צ'וֹאוּ דְזְה-גָאנְג סירבה: "לא באתי ליאן-אן כדי להיות מלכת הילדים!" אך להפתעתה, מאו דזה-דונג היה הראשון ששלח את בתו מאו ג'יאו-ג'יאו למעון. מאז ואילך, יתומי חללים, צאצאי לוחמי ההתנגדות ליפן, וצאצאיהם האדומים של מנהיגים מהפכניים כמו מאו דזה-דונג וליו בּוֹצֶ'נְג, כולם הופקדו בידיהן של נשות כפריות חסרות השכלה, שאפילו לא ידעו קרוא וכתוב. המעון עבר אירועים היסטוריים אמיתיים כמו "המלחמה הגדולה בשעלת", "מותו של ליו חְווָה-בֵּיי", "שינוי השם למעון לוס אנג'לס", "הפצצת מטוסי האויב", "הסתערות סוכנים חשאיים", "המרוץ לחציית הנהר הצהוב", "פרשת אופרת היאנג-גֶה", "ביקור משלחת עיתונאים סינים וזרים" ועוד. בשנת 1947, כאשר הגומינדאנג הפציץ את יאן-אן, מאו דזה-דונג וג'ואו אנ-לאי הורו למעון לסגת עם הגל הראשון של גופי המרכז הממשלתי. במהלך הנסיגה, שיירה של יותר משלוש מאות איש ולמעלה ממאה קרונות נסעה תחת התקפה עזה של האויב, ובסופו של דבר צ'וֹאוּ דְזְה-גָאנְג הובילה את הילדים, ללא אף פצוע, בעקבות צבא השחרור אל תוך בייג'ינג. ביום הקמת המדינה עמדו הילדים בכיכר והביטו בדגל האדום בעל חמשת הכוכבים המתרומם אט אט.