לזוג הצעיר סו שינג ושי בין יש בן, שי וואנג. כל האמהות בסביבה רשמו את ילדיהן לקורסים שונים בטענה שאין להפסיד את נקודת הזינוק, אך בני הזוג סו שינג ושי בין נותנים לבנם לגדול באופן טבעי. לקראת הכניסה לבית הספר היסודי, בית הספר המבוקש ביותר במחוז, שהיה משויך לשכונה, הוחלף בבית ספר חדש שהוקם, מה שגרם לסו שינג לחשוש יחד עם האמהות האחרות. האם להעניק לילד חינוך מוקדם או חינוך נינוח, האם להחליף דירה כדי להיכנס לבית ספר מבוקש, והאם להשקיע הון רב בשיעורי העשרה? שאלות אלו גרמו למחלוקות מתמשכות בין סו שינג, שמתעקשת לא לפגר אחרי אחרים, לבין שי בין, שמתנגד למשיכת הנבט כדי לזרז את צמיחתו. אותן שאלות העסיקו גם את שלוש האמהות האחרות בשכונה. היחסים בין בני הזוג, היחסים בין הורים לילדים והיחסים בין הדורות בארבע המשפחות עמדו בפני אתגרים עצומים. וכאשר שי וואנג פיתח גמגום בגלל לחץ נפשי, הבינה סו שינג שהאדם שצריך לגדול ביותר הוא היא עצמה. סו שינג החליטה להפסיק להיאבק בתחרות על נקודת הזינוק, וחזרה לעיקרון של טיפוח המידות והחינוך האדם – רק כך אפשר לעזור לילד לעמוד בנקודת הזינוק האמיתית של החיים. בית הספר היסודי החדש נפתח, וסו שינג והאמהות הכניסו את הילדים לקמפוס. שנה קצרה של חינוך קדם-יסודי העניקה גם להורים הצעירים חוויית צמיחה חשובה בחיים.