הסיפור עוקב אחר ארבעה חברים בשנות העשרים לחייהם (שני זוגות) המתמודדים עם אירועי חיים בלתי צפויים, רגשיים ומסעירים בארבע לפנות בוקר. חיים ומוות, אהבה ושברון לב, חברות ובגידה... זוהי סדרה על גילוי עצמי, חלומות ומציאות. דניאל מסלני מגלם את בונדורנט, נגן כלי נשיפה בעל לב טוב; לולה טאש מגלמת את מיצי, אישה צעירה חכמה וסקסית, אך היא תמיד עושה את הטעות של "לשפוט אחרים מוקדם מדי"; מאזין אלסדיג מגלם את ויליאם, סופר מופנם שמעדיף להתבונן בעולם מאשר לקחת בו חלק; מישל מייליט מגלמת את ג'יימי, אופטימיסטית צעירה שמעולם לא מצאה את הערך העצמי והאומץ שלה. הסדרה מציגה רעיון מעניין מאוד: אם אתה מתעורר בארבע לפנות בוקר (או שהיית ער עד אז), אתה חש שהסביבה עדיין שייכת ל"לילה". אך אם בהמשך היום עליך לצאת לעבודה ולא להישאר בבית, אחרי ארבע לפנות בוקר תרגיש שכבר "בוקר". עבור אנשי העבודה והתלמידים, כל בוקר הוא מאבק קשה — אחרי ארבע, אתה עדיין רוצה לישון עוד קצת, אבל השעון הביולוגי מזכיר לך כל הזמן שאסור לך לפספס את השעה. במצב של חצי שינה וחצי ערות הזה, תרגיש מנומנם ואף "מוזר", אבל אלה החיים. המפיק אומר בהומור: "לעולם לא תראה זריחה בסדרה הזו, אלא בפרק האחרון." כקומדיה סבונית, הסדרה מלאה ב"יסודות סבוניים" כבר מההתחלה: בונדורנט מכריז שהוא אוהב את ג'יימי, אבל יש בעיה... בונדורנט לא יוצא עם ג'יימי, בת הזוג שלו היא מיצי, ג'יימי היא חברתו של ויליאם, וויליאם הוא החבר הטוב ביותר של בונדורנט. "ארבע לפנות בוקר" היא קומדיה יוצאת דופן המשלבת אלמנטים של ריאליזם מאגי. הסדרה עוסקת בעיקר בארבעה צעירים בשנות העשרים לחייהם המוצאים את כיוון חייהם העתידי בארבע לפנות בוקר — שעה בלתי צפויה, הפכפכה רגשית ומלאת תובנות חיים. הסדרה מלאה בדיונים על נושאים כמו חיים ומוות, אהבה לוהטת, שברון לב, חברות ובגידה, והיא סדרה העוסקת בגילוי עצמי, באכזבה מהמציאות, ובהמשך החיפוש אחר אותו אידיאל חיים שנראה בלתי מושג.