נאמי עוברת ממחוז ג'אולה ומרגישה מוצפת מכל מה שסביבה, במיוחד כשהניב שלה הופך ללעג על ידי הבריונים בבית הספר ביום הראשון שלה. בדיוק אז מופיעות כמה בנות בזמן כדי להגן על המצטרפת החדשה, נערה קצת מגוחכת. הן צ'ונהווה, שיש לה אווירה של אחות גדולה; רוז, שלא חוסכת מאמץ להשיג עפעפיים כפולים; ג'יניו, הנערה הספרותית; פוקסי, שחולמת להיות מיס קוריאה; שיוז'י, יפת הקרח היהירה; וג'נשי, שמקללת ללא הרף. שבע הבנות מקימות להקת שירה בשם סאני, במטרה להתחרות בלהקה השוותה להן, גירלז ג'נריישן, ובתקווה לזהור בהופעה בבית הספר. שלא כצפוי, תאונה גורמת ללהקת שבע הנסיכות להתפרק. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, נאמי, כיום אישה ואם, מרגישה לפתע שמשהו חסר בחייה. יום אחד היא נתקלת בצ'ונהווה, אחת מחברות סאני לשעבר. שתיהן שמחות מאוד ומחליטות לחפש את שאר החברות. עברו יותר מ-20 שנה, והבנות של אז הן כיום בגיל העמידה. לכל אחת חיים שונים. איך זה ירגיש כשהן יתאחדו? מאחורי הקלעים: כשמנגינה פוגשת זיכרון. לגבי ההשראה לצילום סאני, הבמאי ג'יאנג ג'יונגג'ה אמר שהיא באה ממקרה שבו ראה תמונה של אמו כשהייתה צעירה. אמו בתמונה הייתה בשיא נעוריה, חיוכה מלא נעורים ואפשרויות אינסופיות. אז ג'יאנג ג'יונגג'ה חשב, למה לא לעשות סרט נוסטלגי וחם על נשים, שבו כמה חברות לשעבר נפגשות במקרה ונזכרות בשנים החולפות שלהן יחד? לאחר שהרעיון התגבש, ג'יאנג ג'יונגג'ה החל לכתוב את התסריט. קודם לכן, סרטו סקנדל מייקרס כונה סוס שחור, והשיג הכנסות קופות בלתי צפויות של 8.5 מיליון. לג'יאנג ג'יונגג'ה יש חוש מסחרי טוב, אך הוא לעולם לא מתפשר על הקופות למען פופולריות זולה. התסריטים שלו פופולריים ומבדרים, אך בהחלט יכולים לזקק נושאים חמים ועמוקים. בתפיסת היצירה שלו, האכפתיות האנושית תמיד שולטת. בתחילת הכתיבה, שפע של שירים פופולריים משנות השמונים זרמו למוחו של ג'יאנג ג'יונגג'ה, מה שחיזק עוד יותר את אמונתו בתחושת התקופה של היצירה. בעזרת עיצוב אמנותי ותפאורה, הוא עיצב סצנות רבות המשקפות את שנות השמונים, כולל קולנוע לוטה הקלאסי דאז, בניין ה-YMCA, שלטי חוצות ענקיים וכן הלאה. בכל הנוגע לתלבושות ולסטיילינג של השחקנים, גם בגדי הנשים של טאובאו השקיעו מאמץ ניכר, ובעיקרון הלכו אחרי האופנה של התקופה בסגנונות הבגדים, בשילובי הצבעים ובבחירת התסרוקות, כמו ג'ינס מתרחב וכן הלאה. למוזיקת הרקע, למרות שהוזמן המפיק המפורסם ג'ין ג'ונז'י, הוא לא נלחם לבד. ג'יאנג ג'יונגג'ה היה מעורב כמעט בכל עבודת בחירת השירים, כולל כמה שירי תקופה משנות השמונים שנשארו באוזניו בשלב כתיבת התסריט. בכל הנוגע לפסקול, ג'ין ג'ונז'י גם דבק בסגנון הפופולרי ביותר של שנות השמונים. למרות שזה אולי נשמע מיושן היום, עבור קהל שחי את התקופה ההיא, זה ללא ספק שחזור של הזמן. הפעם, ג'יאנג ג'יונגג'ה שיחק בגלוי בקלף הנוסטלגיה. למעשה, החל מהגל האחרון של סגנון גיטרה ומפוחית שהוביל חברים טובים, דרמות נוסטלגיה תקופתיות הפכו לנושא חם להצגות תיאטרון. יצירות כמו אני זמר, הלידה הגדולה, קונצרט 7080 ושיר אהבה מגוואנגהוואמון, המשקף את המלחין המנוח לי יינגשון, הופיעו זו אחר זו והפכו לזיכרונות קולקטיביים של דור. מתוך חיבה עמוקה לשנות השמונים, ג'יאנג ג'יונגג'ה קבע את רקע הסיפור בהווה וב-25 שנים קודם לכן, ב-1986. ג'יאנג ג'יונגג'ה התלוצץ שזה סרט 2M, וה-2M כביכול מתייחס למלודי (Melody) ולזיכרון (Memory). מלודיה נוטה להוציא את זיכרונות העבר של אנשים, ולהפך, זיכרונות תמיד מלאים במלודיה. עובדות מעניינות: הסרט דורג פעם כלא מתאים לבני נוער על ידי מועצת דירוג המדיה של קוריאה בשל מספר רב של סצנות אלימות ומרגשות מפורשות וקללות, אך לאחר עריכה והתאמות מחדש הוא קיבל דירוג מתאים לגיל 15 ומעלה. צ'ה טא-היון, פארק בו-יונג, וואנג סוק-היון, צ'וי ג'י-וו, ג'ו ג'ין-מו, לי טא-ראן, ג'ונג סו-מין, ג'ו קוון, יו סונג-הו, סונג ג'ונג-קי, נו מין-וו, לי ג'ונג-סוק ואחרים שעבדו עם הבמאי על סקנדל מייקרס הוזמנו להשתתף בהקרנת ה-VIP לפני יציאת הסרט. מין היו-רין נתנה את נשיקת המסך הראשונה שלה בסרט, עם קים סי-הו, שגילם רומן נונה-דונגסאנג עם לי יונג-אה בסימפתיה לגברת הנקמה. פארק ג'ין-ג'ו, שמגלמת את ג'נשי, גם היא התקשתה מכך שהייתה צריכה לספק את הקללות, והיא הודתה שכשהייתה בתיכון היא הייתה מפקדת הכיתה.