נעורים הם כמו משקה חריף: יש מי שחושש להשתכר ולכן מעז רק ללגום לגימה קטנה; ויש מי שבולע לגימה גדולה ומשתנק, וכל חייו אינו מבקש דבר. האם בחייכם היה אדם כזה? כזה שאינכם מעזים ללגום ממנו, ואינכם מעזים ללגום אותו עד תום, אך אין לו תחליף ואי אפשר לשכוח אותו. אדם כזה יש לג'ונג יי, ויש גם לצ'ין יי. בתא קריוקי רעמי צחוק, בירה ניתזת לכל עבר — זהו מפגש חברים ותיקים מבית הספר לאמנויות. על המסך מוקרן הקליפ של הזמר המפורסם צ'ין יי; יש מבין החברים הוותיקים שמקנאים בו עד מאוד, יש שלוחשים ביניהם, אך מבטיהם של כולם גולשים לעבר ג'ונג יי. ג'ונג יי יושב לבדו בפינה, שקט מאוד, והאווירה הופכת לפתע מוזרה. כולם יודעים שג'ונג יי וצ'ין יי היו פעם החברים הטובים ביותר. צ'ין יי סוער ונועז, ג'ונג יי מתבודד וממושמע — אחד חם ואחד קר, אחד פעלתן ואחד שקט, צמודים זה לזה כאחים. השניים השתתפו יחד בתחרות כישרונות, אך באחת נפרדו דרכיהם: ג'ונג יי פרש באמצע, צ'ין יי זכה במקום הראשון ויצא לדרך, ומאז כל אחד פנה לדרכו. מה בעצם קרה? במשך שנים רבות נפוצו השערות אין־ספור, אך איש אינו יודע את האמת. איש אינו יודע כמה גאה ג'ונג יי בליבו — גאה בצ'ין יי. ג'ונג יי מביט בצ'ין יי הזוהר על הבמה, כבר לא אותו בחור שכמעט נכשל במקצוע שלו, וליבו גועש; הוא נסחף אל הזיכרון הראשון, היפה מכולם — הקיץ שבו היו בני שמונה־עשרה.