בשנות ה-70 של המאה הקודמת, טונג לין, שגר לבדו כל חייו בשל היותו אילם, מצא תינוקת נטושה בפתח ביתו. אף שלא יכול היה לדבר, אך בהיותו איש טוב לב מטבעו, אימץ אותה וקרא לה "אמי". בגלל אמי, אחותו טונג יאן — שחזרה מן הכפר לעיר ולא מצאה עבודה — לחצה עליו, והוא ויתר על מקום עבודתו ועל ביתו, יצא לשכור דירה עם אמי והתפרנס מאיסוף גרוטאות, מגדל את אמי לבדו מהכנסה הדלה. הרגעים המאושרים ביותר של האב והבת בכל יום היו כשטונג לין ניגן לאמי בכלי הנגינה הישנים שאסף, ואמי הייתה רוקדת בהתרגשות — ואלה היו גם הרגעים המאושרים ביותר של טונג לין. בבחינות הכניסה לתיכון שכנע המורה את אמי להירשם לבית הספר התיכון למוזיקה, אך בשל שכר הלימוד הגבוה סירבה אמי, שלא רצתה להכביד עוד על אביה. כששמע טונג לין על כך, ומתוך דאגה לעתידה של אמי, נרשם עבורה בעצמו, ובחשאי לקח על עצמו עוד כמה עבודות. כשאמי כבר הגיעה להישגים, חלה טונג לין בסרטן בשל שנות עבודה מפרכות. אמי, מלאת הכרת תודה עמוקה, שרה לאביה טונג לין את השיר "酒干倘卖无".