לילי, ילדה בת עשר, סומנה כשקרנית מאז לידתה על ידי אמה, הנשענת על צמיד לכאורה לגילוי שקרים. בכל פעם שלילי אומרת את האמת — בין אם היא רעבה, פצועה או חפה מפשע — הצמיד מהבהב באדום ומחשמל אותה באכזריות. meanwhile, אחותה התאומה רובי עונדת צמיד מזויף שזוהר בירוק ללא הפסקה, גם כשה�יא מפלילה את לילי בגניבה ובהרס. עיוורת לפסאודו-מדע ולמשוא פנים, אמא כולאת את לילי, מתעלמת מייסוריה ומרעיפה אהבה על רובי. בערב השנה החדשה, לילי סובלת מקרע בתוספתן, מתחננת לעזרה בעוד הצמיד מהבהב באדום; אמא מכנה זאת התקף זעם, נועלת אותה לבדה והולכת לצפות בזיקוקים. לילי מתה בייסורים, כותבת את אמתה האחרונה ביומן לפני שגופתה מתקררת. שלושה ימים לאחר מכן, אמא מגלה את הגופה, את היומן ואת סודו האכזרי של הצמיד: הוא מזהה רק פחד וכאב, לא שקרים. הצמיד הירוק הישר לכאורה של רובי הוא רק צעצוע חסר ערך. כשאמא עונדת בעצמה את הצמיד המוכתם בדם, היא מחשמלת שוב ושוב כשהאורות האדומים חושפים את השקרים שלה עצמה. אכולה אשמה, היא משתגעת, מענה את עצמה, ומאוחר יותר תוקפת את רובי התככנית, שנפגעת ממשאית ומנותרת נכה. אבא מאבד הכל ומת בייאוש. בסוף, אמא נפטרת כשהיא אוחזת ביומנה של לילי, בעוד רוחה של לילי משתחררת מסיוט הצמיד, מרחפת אל שלווה נצחית — אין יותר כאב, אין יותר שקרים, רק חופש.